מילי דהספידא מהרב אברהם רפופורט על הרב דן יואל ליווי ז"ל

מי יתן לנו תמורתו * מילי דהספידא מאת הרב אברהם רפופורט, מרבני גוף הכשרות העולמי OK לזכרו של הרב דן יואל ליווי ז"ל * חבל על דאבדין

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

הרב אברהם רפופורט, מרבני גוף הכשרות העולמי OK ומנהל תחום בקרה ופיקוח, בישראל והודו. במילות הספד אישיים ומרטיטים על הרב החסיד דן יואל ליווי ז"ל אשר עמד בראש מערך הכשרות למעלה מ-30 שנה ובשביעי של פסח נכנע למחלת הקורונה כשהוא בן 72 בפטירתו.

"זה לא זמן של מילים. העיינים דומעות. הלב גועש. והמח סוער במערבולת של מחשבות ורגשות. מי היה מאמין שנגיע לכך ואפילו להתאבל ביחד לא נוכל… בכל זאת, ישבתי עם עצמי וניסיתי להעלות על הכתב חלק מהתחושות הפרטיות שלי שבוודאי אני חולק עם עוד רבים.

ראביי ליווי… כמה דמויות מסתתרות בצמד המילים הללו..

כולנו זכינו להיות חלק מהמשפחה שהוא הגדיר תמיד "משפחת OK" ולכל אחד מאתנו יש את הדמות הפרטית שלו שצפה בראשו כשהוא שומע את המילים "ראביי ליווי"..

הלב מסרב להאמין.. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים… לא ניתן עדיין לעכל שתיתכן מציאות של המשפחה הזו בלי ראש המשפחה שידע איך להוביל את כל המערכת הזו בעקביות ובמסירות אין קץ.

עקביות. איש אמת ללא פשרות. כולנו מכירים את התחושה של אחרי שיחה איתו כשאתה מנסה להסביר כך ואחרת ובסוף הוא תמיד שואל אותך את השאלה הפשוטה, זה עומד בקריטריונים שקבענו? זה מתאים לדרך שלנו? כל השאר לא ממש רלוונטי.. והבהירות שצפה מתוך השיחות הללו משאירה אותך מתפעל ונפעם.. אפילו מרגיש קצת לא נעים על כך שהיית צריך לשמוע ממנו את הבהירות המובנת מאליה..
מי מאיתנו לא ראה אין ספור פעמים איך בתוך המסגרת של "כשרות" לא היה אצלו מקום לשיקולים אחרים של כסף או ריווח כזה או אחר.. זה לא שהוא הסכים להפסיד בשביל כשרות, השיקול הזה פשוט לא היה קיים. ובמילותיו הזכות שזכיתי לשמוע ממנו פעם "אני לא מפסיד שום דבר! אם מישהו מרגיש שהוא מפסיד הוא צריך להתמודד עם זה, אני לא מפסיד כלום"

ומסירות. מי מכיר עוד אדם שנמצא בעמדה כזו ומכיר כל עובד וכל מפעל? שהתעקש כל השנים לבדוק כל דו"ח באופן אישי ולשאול ולברר עד שהתשובות הניחו את דעתו? כולנו קיבלנו ממנו את ה-Approved שנשלח בשעות לא שעות, לפנות בוקר או בער"ש ויו"ט, תוך כדי טיסה או בנסיעה ברכבת בין ביקורים..
ביקורים שהתעקש לבצע בעצמו בכל קצוות תבל גם כשמעמדו אפשר לו לשבת במשרד ממוזג בגלל שבעיניו זו הייתה התמצית של השליחות – לדאוג לאוכל כשר לרבבות יהודים בעולם, ובשביל זה צריך "להרגיש" את השטח, לראות את מה שהמשגיחים שלו רואים וחווים. וגם לבדוק אותם, גם זו אחריות שלו..

זכיתי לקבל ממנו הדרכה, זכיתי לקבל אהבה וזכיתי גם לקבל ביקורת.
ביקורת שידעת שמגיעה ממקום של אמת ושל אכפתיות, ממקום של חוסר יכולת לקבל משהו שהוא לא מאה אחוז, משהו שלא מתאים לחזון שלו של איך ה-OK אמור להיראות ולהתנהל.

ובאותה מידה היכולת שלו ממרום מעמדו לתקן ביקורת כשהגיע למסקנה שהיא לא הייתה מוצדקת. גם את זה ראינו. ונפעמנו. והתפעלנו.

הדרך שלו והמורשת שלו ברורה. תמיד הייתה. הקושי הוא לראות את הדברים באותה בהירות שהיתה לו.

רק ביום שישי האחרון, עוד לפני ההלוויה, שוחחתי בטלפון עם מפעל בהודו ונדרשתי למצוא פתרונות לקשיים שהתעוררו בעקבות המגפה הארורה, ותוך כדי שיחה אני חושב לעצמי, "מה היה הרב ליווי מייעץ לי? איך הוא היה פותר את זה? ופתאום צפה לה מין בהירות מחשבתית ששמה בצד את כל השיקולים האחרים ונותנת לך תשובות ברורות וחדות..

וזכיתי גם לקבל ממנו אהבה. אם זה בשיחות שהגיעו לנקודות אישיות ופתאום אתה שומע את טון הדיבור משתנה ואתה מרגיש שאתה משוחח עם מישהו קרוב… כן, אני אפילו מעיז לומר חבר… כזה שגם אומר לך מילה טובה ומעודד וגם אומר לך איפה אתה טועה.. ואם זה בעזרה ממשית שדאג להושיט כשידע על קושי מסוים, בלי לעשות מזה ענין.. בלי רעש וצלצולים כמו שאומרים..

וגם תוך כדי עבודה, כשפלוני, מכובד לכשלעצמו, ניסה להטיל ספק בטיב השיקולים הכשרותיים שהובילו להחלטה כזו או אחרת, איך הוא נעמד כמו לביאה שמגינה על גוריה ואמר לאותו מכובד, "זה הצוות שלי, אני אחראי, בוא תתמודד איתי"…

קשה להאמין שמתבטאים בלשון עבר, לא ברור עדיין איך מתקדמים מכאן.. אבל ברור שנתקדם וברור שזה יהיה בדיוק בדרך שהוא הוביל.

זה לא יהיה קל אבל גם את זה למדנו ממנו, לעשות את מה שצריך לעשות גם כשזה לא מה שקל לעשות.. וכשנתבלבל ונסתפק ונתהה – נעצום עיניים ונחשוב מה הוא היה אומר? איך הוא היה פועל? והבהירות בוא תבוא.

קשה לנחם וקשה להתנחם, אבל המקום ינחם. בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.